יום שבת, 24 בדצמבר 2011

הבית האדום


צפון קוריאה - החלק השני
 
Noh suntag (1971 סיאול) הוא צלם דרום קוריאני המצלם בצפון ובדרום קוריאה ובוחן בעבודותיו את האמביוולנטיות והפרצות בתוך ובין שתי המדינות.

את סדרת התצלומים Red House צילם סונטג בפסטיבל ארירנג, הנערך מידי שנה באיצטדיון "מאי" בפיונגיאנג בצפון קוריאה, שמטרתו להלל ולפאר את מפלגת העובדים, הצבא ומייסד ומנהיגי המשטר הטוטליטארי במדינה.

בפסטיבל משתתפים כ- 100,000 צועדים, רקדנים וזמרים, בעיקר ילדים/ות ונערים/ות, אשר נבחרו במיונים הנערכים לאזרחי המדינה החל מגיל 5. 

בסדרה זו סונטג מתמקד במתח שבין הכוריאוגרפיה המושלמת, בה כל אינדיבידואל מופיע כפיקסל אחד, בתמונה, ברזולוציית ענק, שאמורה להביע "אושר פרולטרי", לבין ההתפוררות שלה. 





















יום שני, 19 בדצמבר 2011

ברוכים הבאים לפיונגיאנג


לרגל פטירתו של העריץ קים ג'ונג איל, יוקדשו שני הפוסטים הבאים להצצה למבצרו – צפון קוריאה.

ובחלק הראשון:

Charlie Crane – Welcome to Pyongyang  

צפון קוריאה נחשבת למדינה הסגורה והדיקטטורית ביותר בעולם. התיירות המועטת בצפון קוריאה, אשר כונתה בעבר "דיסנילנד סטאליניסטי", מאורגנת על ידי חברת תיירות, הנשלטת באופן כמעט מוחלט, ע"י המדינה, והתיירים (בעיקר אסייאתים מסין, רוסיה וכיו"ב) חייבים לטייל בטיולים מאורגנים, מלווים תמיד ע"י מלווה אחד או שניים, הדוברים את שפתם.

הצילום נתון תחת פיקוח מחמיר כמו גם האינטראקציה עם האוכלוסייה המקומית.

התיירות בעיר הבירה פיונגיאנג מתנהלת בסדרה של מלונות ענק בני 40 קומות, אשר מארחים בכל עת 10 תיירים לכל היותר. תיירים נדירים אלו מעידים כי לא הצליחו להבחין בכל תייר במלון פרט להם עצמם. רוב המלונות ממוקמים באיים מיוחדים בנהר החוצה את פיונגיאנג על מנת למנוע מהתיירים לטייל בלילות ללא מלוויהם מטעם הממשלה.

הצלם הבריטי Charlie Crane   נסע לפיונגיאנג וקיבל אישור מיוחד לתעד את חיי היום יום בעיר ע"י צילום עוברים ושבים באתרים תיירותיים. התצלומים שצילם במהלך 3 ביקורים שלו בעיר בשנים 2005-2006 אוגדו בספר " Welcome to Pyongyang".

עבור קריין, התשובה לשאלה "כיצד מצלמים את המדינה הסודית ביותר בעולם" היתה פשוטה: מצלמים את מה שהמדינה רוצה שתראו. באין אפשרות להיכנס אל מתחת לפני השטח של משטר הדיכוי האכזרי בעולם, החליט קריין לצלם את פני השטח עצמם - קרים, זקופים ומושלמים באופן כמעט בלתי נתפס.

על פי דירוג האושר החדש שקבע המשטר בראשותו של קים ג'ונג איל המנוח, צפון קוריאה היא כמעט המקום השמח ביותר בעולם.. (סין כמובן במקום הראשון..)

מהתצלומים, כצפוי, ניבטת מציאות די קודרת...
















יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

שירת נשים


"הדמיה של חלום.


עיניים סגורות, פיות פתוחים, כמו בחלום...


עומדות מולנו כשגבם מופנה לחשיכה, הן שרות בדממה;


הן עומדות שם, מזה הרבה זמן הן שרות לעצמן, מדמיינות אותנו, מאזינים.


עומדות בפני ימים של שעמום, בפני עולם שהכתיר אותן בכתר כוזב.


עומדות, מחכות."

זוהי ההקדמה לעבודתה המקסימה של הצלמת האיראנית Newsha Tavakolian  (1981) שחיה בטהרן, ואשר עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים בנשים.

בעבודה זו, הנקראת LISTEN , הכינה טבקוליאן 6 פורטרטים של זמרות מקצועיות שאסור להן לשיר סולו, להופיע במקום ציבורי ולהוציא דיסק, בשל חוקי האיסלאם האוסרים על שירת נשים באיראן.

בהשראת רגשותיה לגבי החברה בה היא חיה, הכינה טבקוליאן 6 תצלומים נוספים לצורך הכנת עטיפות דיסק דמיוניות לזמרות, בצירוף שמות לאלבומים.

עטיפות הדיסקים ריקות.

התצלומים מלווים במיצב ווידאו מרגש המורכב מ-6 מסכי וידאו עם קליפים דוממים של נשים שרות. 

את מיצב הוידאו ניתן לראות כאן.









Glass cieling

This is not in the dream of eastern woman 

I am Eve

Don't forget this is not you

When I was twenty years old

Again I stayed behind, in the empty cold

יום שני, 12 בדצמבר 2011

קווי מתאר וזהות עצמית


Ken Kitano 1968 הוא צלם יפני המשתמש בטכניקות של חשיפות ארוכות, וערימת מס' רב של תצלומים אחד על גבי השני לצורך יצירת דימוי חדש.

קיטאנו היה בן 20 כשהחל לעבוד על הסדרה הראשונה שלו City flow and fusion בתחילת שנות ה-90, כאשר ברקע אירעו ביפן אירועים אפוקליפטיים כהתמוטטות הבועה הכלכלית, רעידת אדמה הרסנית בעיר קובה ופיגועי טרור קטלניים ברכבת התחתית של טוקיו שבוצעו ע"י התנועה הדתית  Aum Shinrikyo.

בסדרה זו צילם קיטנו איזורים בעיר התחתית של טוקיו בשעות ה- rush hour, תוך שימוש בחשיפות ארוכות.
השימוש בחשיפות ארוכות "המיס" את נחילי האנשים ברחוב לזרם אחד של אור. אלמנט שיהפוך לסגנונו הייחודי של קיטנו ואשר שיעבור כחוט השני לאורך כל עבודותיו.

בפרוייקט זה ניסה קיטאנו לבחון את קווי המתאר של היחיד בחברה ולהתמודד עם תחושתו כי החברה מפעילה על היחיד לחץ, המגיע עד כדי כפייה, להדמות לסובבים אותו, כאשר בד בבד נחווית הסביבה על ידי היחיד כחלל ריק, אינסופי, עויין ולא מובן, ואינה מספקת לו מקום המוקצה רק לו. כתוצאה מכך מיטשטשים קווי המתאר שלו והוא מאבד את זהותו.
קיטאנו, אשר חווה בעצמו טשטוש ואובדן זהות עצמית, מתאר תחושה זו כחרדה כי, כקוביית קרח, הוא עלול להנמס, ואז להתאדות אל הכלום המקיף אותו, ובעבודותיו אלו עבר חוויה מעין תרפוייטית  אשר תרמה לגיבוש תפיסת העצמיות שלו.

סדרת עבודות זו מזכירה בצורה בלתי רגילה את סדרת העבודות "city of shadows" של הצלם הרוסי אלכסיי טיטרנקו משנת 1992 (שהופיעה בבלוג "אומנות שאני אוהב" של בן זוגי היקר, אדם) ואשר צולמה בסנט פטרסבורג על רקע תחילת התפוררות ברית המועצות.


במסגרת הפרוייקט "our face" עליו הוא עובד משנת 99, נדד קיטנו ביפן - בפסטיבלים, בתי ספר, מקומות עבודה, משפחות, משחקי ספורט וכיו"ב, וצילם פורטרטים שונים, המצולמים באופן דומה, של יחידים בקבוצות חברתיות שונות, כאשר המטרה ליצור פורטרט של "הפנים שלנו" לכל קבוצה ספציפית. 


את הפורטרטים של כל קבוצה הוא מניח אחד על גבי השני ובאופן זה יוצר פורטרט אחד לקבוצה כולה. ככל שנעשה שימוש ביותר פורטרטים בתמונה (קיטנו עשה שימוש ב 17-78 פורטרטים לכל פורטרט סופי), כך קווי המתאר מיטשטשים, והבעות הפנים והגילאים נעשים רב משמעותיים בפורטרט הסופי.
טכניקה זו יוצרת פורטרטים מעניינים הנראים כציורים של מעין רוחות רפאים. לדברי קיטנו, הפורטרט הסופי מטושטש אך הוא אמור לשקף "זמן ואור" המשותפים לחברי הקבוצה.

פרוייקט זה החל ביפן אך בשנת 2008 עבר קיטנו למקומות נוספים באסיה וימשיך ליבשות אמריקה, אירופה ואפריקה. (באתר שלו כותב קן קיטנו כי במהלך 2010 בכוונתו להמשיך בפרוייקט במזרח התיכון ואף בישראל).

city flow and fusion

city flow and fusion

city flow and fusion

city flow and fusion
city flow and fusion

one day

one day

one day
our face

our face

our face

our face

our face